אינדי באויר

אוצרת: איילת השחר כהן

אינדי באויר \ תערוכה

חמישה טקטסים אחוריים שהחלו להכתב במהלך מבצע צוק איתן והסתיימו חודשיים אחרי, בערב ראש השנה.

חלל וירטואלי - חלל ממשי \ אני אוצרת תערוכה בתוך בלוג לאינדי - קבוצת צלמים הפעילה למעלה משלוש שנים בתל אביב ומארחת צלמים. הם מחפשים חלל חדש לעשייה קבוצתית ואני מעלה בפניהם אפשרות לתערוכה וירטואלית עד שימצא החלל הממשי. תמורת האוצרות הם מציעים לי להציג בחלל העתידי ואני מתרגשת. לא הצגתי תערוכת יחיד שבע שנים. 

יולי 2014 \ המבנה של אינדי בשינוי. אני מתחברת אליהם ברגע בו נכנסים לקבוצה אנשים חדשים וזו עת מעניינת להפגיש בין עבודותיהם. החיפוש אחר חלל תצוגה מדובר מאד ביניהם ומבצע צוק איתן באויר.

הם פועלים בתוך מרחבי המדיום הצילומי כיוצרים פרטיים ומחפשים את דרכם כקבוצה, מעוניינים בדיאלוג מול אוצרים. אמנית אחת מתוכם הייתה סטודנטית שלי. אמן אחר הצגתי בפרויקט "שישי ראשון". את הפנים של כולם אני זוכרת מיד ומכירה חלקים מעשייתם. אחת מהם פרשה בדיוק לפני רגע. תוך כדי העבודה מולם, פורשת מהקבוצה אמנית נוספת.

מאחורי הקלעים של העבודה \ אני מדברת עם האמנים של אינדי על שיתוף ומציעה לבנות קבוצה וירטואלית מגיבה באמצעות דואר מקוון. הם מתבקשים לשלוח טקסט ועשרה דימויים אחרונים וגם כאלה שמגיבים למצב הטעון בארץ. החומר מגיע בטיפטוף ואני מזפזפת בתוך תיקיות העבודות ומתקשה למצוא חיבורים. אני בחופשה. אזעקות נשמעות אחת ליום בתל אביב וצפצופי המבזקים של ynet דורכים אותי. אני רצה עם הילדים למקלט ברחוב הסמוך ומדגימה להם הישרדות, מכינה אוכל למשפחה, עונה לאימיילים, מצלמת וכותבת, עונה לאסאםאסים, מסדרת את הבית ותולה כביסה, שותלת ירקות בתוך ארון, הולכת למגה\שופרסל\רמי לוי\טיב טעם\הום סנטר\קניון איילון\בנק טפחות\סופרפארם, מסיירת בחנויות ספרים, הולכת לים, שומעת מוזיקה, נפגשת עם אמנים צעירים, רואה סרטים, מסתובבת עם הבת שלי שמתגייסת באוקטובר.

ארכיטקטורה של פירוק \ אני מזהה בעבודות של אינדי את העיסוק הלא ישיר במדיום הצילומי, את העולמות המקבילים והיפוכים בין המרחב הוירטואלי לחזית הנוכחת של המציאות והמציאות כביכול, את הזכרונות הכלואים ואת המבט שקושר בין פנטזיה לעתיד לא ברור, את הביקורת והכעס מאחורי הדימויים ובתוכם, את החומר והעל חומר. וכך מתגלה לה הרשת לאיטה. אני בונה אופציות בתת מסמכי word, מסמנת דימויים מובילים ודימויים נחבאים אל הכלים, יוצרת טקסטים קטנים ותופרת חיבורים. העבודות שאני מחבבת נכנסות לי ישר ללב שהרי יש לי לב וטעם אישי ואי אפשר להתעלם מזה. אני מזהה את העבודות שהן עוגנים ספירליים ואת אלו שלא מתכתבות כמעט עם כלום. ישנו גוף עבודה שאני רוצה לפרק ולפזר, כיוון שהמצאות חלקיו בכל מקום מטעינה את הדימויים האחרים בכל טוב ומעניין לפגוש בחלקיו מדי פעם ולשרשר אותם. וכמובן יש עבודות שבהתבוננות חוזרת ונשנית מתחילות להשפיע עלי מבלי ששמתי לב אליהן קודם לכן ואלו גילויים מקסימים של התבוננות מצטברת.

קצה חוט \ אני מתקשה למצוא גג רעיוני והימים עוברים. ביום שני אחד חלמתי על שניים מהדימויים והתעוררתי עם קצה חוט. אני מוצאת את עצמי מתלבטת: האם אפשר "לחטוא" ולחבר צילום פיוטי לצילום פוליטי? האם ניתוק תצלום מההקשר הסדרתי שלו יראה אמין? האם הטקסט האחורי הזה ראוי להכנס פנימה? האם צריך להיות שיוויון בכמות העבודות שאציג לכל אחד? (זו הרי קבוצה שיתופית וגם זה נתון שראוי להפוך בו). בסופו של יום זהו בלוג, תצורה שונה מאוצרות בחלל ממשי. הקיר הוירטואלי מאפשר הבנייה אבל לא שולט בידו הגוללת של המתבונן. אז אני ממציאה את האוצרות הזאת תוך כדי הליכה ונוטה שלא להתבונן כרגע בבלוגים אחרים.

סקיצה מקדימה או אינדקס פנימי שלא חייבים לקרוא \ כ- 130 דימויים מגיעים אלי. כמה מהאמנים של אינדי אוחזים בשפה מובהקת. אחרים חוקרים מספר גופי עבודה במקביל ושולחים גם עבודות בתהליך. מחסן החומרים מעלה פרשנויות ורמות שונות של חיבורים. 

עמרי שפירא ותמר ניסים מגיבים למצב הפוליטי מדיני. עמרי מייצר פעולה מודעת המשתמשת בצילום תיעודי כ-ready made ומותח קוים מקבילים בין המצב בארץ לתקופת הלינצ׳ים והתנועה לזכויות האזרח בארה״ב. תמר עוסקת בדימויים מייצגי מחאה (בעיקר במסכות מיוצרות by hand) ובפרפורמנס צילומי \ אקטיביסטי באזור זיקים על גבול רצועת עזה, עוד טרם למבצע צוק איתן.

אילן כרמי מתאר מרחב עירוני נטוש המעיד על הלך רוח נפשי, אך ניתן לקרוא אותו גם בהקשר למצב הקיומי כמקום של דריכות והמתנה.

בכמה עבודות מייצרות הילה וגמן, תמר ניסים ושירה חרש, פעולות עם גופן, נוטלות זהות אחרת (רוחנית, ביוגרפית\פוליטית) ובו בזמן מפצלות את זהותן הפרטית. 

טל ניסים עוסק בטכנולוגיה ובמופשט. הוא משבש את הדימוי באמצעות פעולת הסריקה, פועל באמצעות האור כאוביקט המתנהג בדרכו ומתהווה לצורה חדשה הכולאת את זכרון תנועתו בתוכה.

שירה חרש ודור אבן חן עוסקים בנסתר, מתייחסים לגרמי שמיים כמושג מופשט וכחומר, מתכתבים עם פניו השונים והמשתנים של המדיום הצילומי ועם יחסי הזמן\חומר שהם בבסיסו. המבט שלהם אטמוספרי, מחבר בין רוח לטכנולוגיה, מתייחס לצילום כאל פעולה\תופעה.

בכמה מהעבודות מפרקים דיוי בראל, אורית ברתיני שביט ורונית פורת את הדימוי, מוסיפים לו חומר ובונים אותו כמציאות חדשה החושפת את חלקיה. 

עמרי שפירא, תמר ניסים, הילה וגמן, דיוי בר אל ואיה ניצן, פועלים תחת מיסוך והסתרה, מתכתבים עם מושג רעול הפנים הרב משמעי, יוצרים עבודה פוליטית/טקסית ואישית.

רונית פורת ואיה ניצן פועלות בשפות שונות, אך מתבוננות במציאות ומנכסות ממנה חלקים.

המילים \ אני קוראת את הטקסטים ששולחים לי האמנים בצמידות לדימויים: חלקם אינפורמטיביים והרוב אישיים ומנוסחים היטב. אני מתבוננת בשמות הדימויים ומחבבת אותם. כמה מן הכותרות מתייחסות למקום, חלקן מסמנות זמן. לאחת קוראים - הקשבתי לא הקשבתי ולאחרת - אמא של במבי. אני עושה ניסוי ומחברת שמות של עבודות למלל אחיד:

הרחק מכאן, הקשבתי לא הקשבתי, אחת העם, שלושה ימים מספר 1, אור רחוב, אור מן ההפקר, קיבוץ כפר גלעדי, זיקים, יפו, סדום 2, מאחורי הסריגה, שקיעת שמש, פיק אפ, הרי הרוקי 1, הרי הרוקי 2, יום 18, יום שלישי, יום עשירי, גאות ושפל, מגרשים, לסרוק את האור ולהסתובב לאחור, טוקטה, שיר רב פעמי, צילום של נאו נאצים, חרמון מעונן, החתמה, שיכון, מיכלים, אמא של במבי, אשתאול, מראה מתוך מכונית, מדבר, בית הבראה בנצרת, סירה 1, לא ברור 2, חצר אחורית בצפון ספרד.

גודל התצלומים בבלוג גמיש ביחס לגודלם האמיתי. זה טוב. 

היום ה-26 \ אני מבקשת מהקבוצה להתייחס לתצלום אחד של תמר ניסים ובמקביל לשלוח לי טקסט שיכתב בעוד שלושה ימים ויגיב על היום ה-26 למבצע צוק איתן, יום שטרם קרה. היום ה-26 למבצע צוק איתן, מתברר כיום שבת טעון שמתחיל באזעקה עולה ויורדת בשעת בוקר מוקדמת. התגובות של אינדי מסייעות לי להבין את יחסם למקום, לעצמי הפרטי ולאני הפוליטי ומאפשרות לי להשתמש באופן יותר פתוח בדימויים שלהם. חלק מהפעולות שהם יוצרים מול הטקסט המתהווה, מושתתות על תיווך ופנייה למקורות שונים: דור מתייחס להיסטוריה ולשיכחה בהקשר לשינוי ומצטט את דוד בן גוריון, דיוי מייצר משפטים מתוך גוגל שקשורים למילה מלחמה, טל מייבא את המילה كفاية  – מספיק, מתוך ויקיפדיה, הילה מעתיקה את המשפט האחרון שסימסה לה חברה בלילה שלפני האזעקה, איה מצטטת משפט מספר במדבר התנכי על הארץ האוכלת את יושביה ומוסיפה דימוי:

כמה מהם מייצרים טקסט אישי: רונית כותבת מילה בודדת ומתארת מצב פיזי\מנטאלי. אורית דואגת לכל המעורבים ומעלה שאלות לאויר, עמרי כותב פואמה ביקורתית, שירה מוצאת בקימה המשותפת בשש בבוקר פואטיקה של מלחמה. אילן כותב משפט הקשור לתפישת עולמו ותמר נזכרת בטיול במכרות המלח באוסטריה: "..... באחת המנהרות החצובות בעומק רב מתחת לפני הקרקע,  משורטט באופן בולט על קיר המנהרה קו אדום המסמן את הגבול בין אוסטריה לגרמניה. הגבול נמצא על פני הקרקע, במנהרה אפשר לעבור באופן חופשי, להכנס לגרמניה ולהמשיך בסיור התיירותי. חשבתי על כך שאותה פעולה של מעבר בין טריטוריות מתפרשת באופנים שונים כל כך וכי מערכת הדימוים שאנו משתמשים בה יכולה להציע פתרון שחורג מעבר למשמעותו המילולית" .

הפלטפורמה הבלוגית גמישה ומאפשרת.

נדמה לי שהקטסטרופה בפינה - נמצאת בכל דבר שהם עושים. האם זה המצב שמשפיע על עבודתם? האם אלו העיניים שלי? זו הקבוצה המסוימת, או שזה מה שקורה למדיום?

המבט עילי ומרוחק, הגוף מכוסה ופצוע, החזית חסומה, הדימוי משובש.

בראש השנה, רגע לפני שאני יוצאת לטייל בהרי ירושלים, אני מבינה שהבלוג ינוע בין המטאפיזי לקונקרטי, בין מרחב פוליטי לזהות, בין צילום ישיר לפעולה פרפורמטיבית ולא במובן של קוי תפר, שטחי הפקר, אזורי דמדומים וכ"ו. אני מעדיפה להשתמש במילים רעועות ומקשרות כמו: בבואות, שרשורים, loop, ספירלות, לימבו, השתלות, הדהודים, יקומים מקבילים, ריאקציה, רטט.  

המדיום \ אני סופרת אופני שימוש ויצוג הנמצאים בתצלומים של אנדי: צילום ישיר \ צילום שמתעד הצבה \ טקסטים ויזואליים \ פעולות פרפורמנס מתועדות כסטילס \ צילום מבוים \ צילום מטופל \ צילום אנאלוגי שחור לבן \ סריקות משובשות \ וידאו סטילס \ סטילס מתוך וידאו \ פיסול שנועד להיות צילום \ מונטאז וקולאז' \ צילום כאקט טקסי \ צילום רב שכבתי \ מקפיא בזמן ומייצר משך זמן \ מייצג טכנולוגיה \ חושף את אמצעיו \ מעלה באוב \ משתמש \ הופך לטקטס וחוזר לצילום \ כלי מחקרי \ מספר סיפור \ מנכיח את הרגע המכריע ומקבע את העדרו של רגע זה \ בורא עולם ועוסק בתיקון עולם \ מבטא מחאה 

הירח משיב אורו לשמש

הניאון מנחם את הלבנה ואני נשענת

בעלת שני צללים

צעדת נזירים. שקיעתה של חמה 

עובדה מס. 1 - המילים "התשמע קולי רחוקי שלי" הושמעו במעבורת החלל האמריקאית בבוקר מותו של אילן רמון. השיר שכתבה רחל המשוררת הלאומית בשנות ה-20 של המאה הקודמת לאהובה מיכאל והולחן ע"י שמואל קראוס בשנות ה-60, הפך לשיר העברי הראשון שהושמע אי פעם בחלל. כמה שנים לאחר מותו ההירואי של רמון, נהרג בנו אסף בתאונת מטוס. 

" .....העדשה שלי היא זרוע אסטרונומית הנשלחת אל כוכבים שכבר תמו (רק אורם עוד בתנועה), היא זרוע אסטרולוגית הנשלחת אל כוכבים המבשרים את העתיד לבוא. היא שרוול המטוס, מיסטיקנית ומדעית, מיקרוסקופית וטלאסקופית, ניצבת ונעה, לעולם אינה נוגעת במושא. בין עבר לעתיד, בנקודת המפגש, אני והמצלמה עומדות - בעכשיו. בבורות לוץ. בגבעתיים". 

עובדה מס. 2 - על מעבורת החלל קולומביה היו תאים סרטניים וגם פרחים, כחלק מניסוי מסחרי שביקש לבדוק כיצד העדר כוח כבידה משפיע על ניחוח הפרח.

עובדה מס. 3 - רוב החלומות הם בצבעי פסטל 

Day 1 \ הצילום הנועל את הבלוג הוא הדימוי הראשון בסדרת תצלומי פולורויד מתוארכים, בהם מצולמת הילה ווגמן על ידי אנשים שונים לאורך תקופה. בתצלום שרועה הילה על גבי שטיח בהיר, במצב שנע בין מנח גופה חסרת חיים למחווה של רקדנית פלמנקו. פיה נעול ועינייה כבויות. פעולת הצילום הרוטינית המתעדת את פניה הפגועות על פני זמן, הפכה למרחב מוגן דרכו ממסכת הילה את כאב הפציעה שעברה ובמקביל מחצינה אותו באמצעות אימוץ של זהויות זמניות ושיתוף אחרים בהחלמה שלה. כמי שעוסקת בעבודות על קו התפר בין אמת לבדיה, אולי עומד גם פרויקט זה של הילה ווגמן בסימן שאלה ומפריך את אמינותו של הנראטיב הצילומי בבחינת היה \ לא היה. 

 אינדקס שמות אמנים